<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ה' שער ו'</h1>
<h2>דף נז:</h2>
ומעות של הקדש עניים, אין מלווין אותם ברבית, ואע"ג דאיתא פרק הזהב [נ"ז ע"ב] אין רבית להקדש, התם בהקדש שמים עסקינן, דממעט ליה מאחיך. והרשב"א [כתב] דמותר להלוותם קרוב לשכר וכו'. וכתב, וקרוב אני לומר שאין רבית אף להקדש עניים, לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים, וגזבר לאו בשלו מלוה. ונמצא שאין זה בא מלוה למלוה ואמרו [ס"ט ע"ב] לא אסרה תורה אלא רבית [הבא] מלוה למלוה ואע"פ שהגזבר מלוה אותם לא נאסר בעבור זה, שהממון אינו שלו, אלא שנעשה אפטרופא. ומ"מ כתב זה להלכה ולא למעשה. אבל קרוב לשכר וכו' מותר לגמרי. וכן [כתב] בתשובה.
<h2>דף סא.</h2>
כל דבר המטלטל יש בו משום רבית, כגון אוכל וכסף, שנאמר [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך. ופירושו כל דבר המיטלטל. ובקרקע אין בו משום רבית, כגון הלוהו חמשה גפנים טעונות, בשש, מותר.
ואי מחיל הרבית אי הוי מחול, הגאונים אמרו אע"ג דמחל אסור, ולא קא שרי אלא לצורבא מרבנן. ורבית לא ניתן למחילה. ור"ם חלק על הגאונים ואמר מאחר שנקצץ הרבית וקבלו המלוה, יכול הלוה למחול, ולא יוציאנו מידו. ואע"פ שכל רבית בדרך מחילה הוא ואסרה תורה, שאני שעת הלואה שהוא צריך למעות. והראב"ד אסר כדברי הגאונים. ור"ם כתבו פ"ד דמלוה ולוה.
<h2>דף סא:</h2>
א"ר אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינים אבק רבית אינו יוצא בדיינים, וכן הילכתא. איתה פרק איזהו נשך, וכן [פסק] הרי"ף. וכבר כתבתי לעיל דאפילו רבית קצוצה אין מוציאין מן היתומים משום יכין רשע וצדיק ילבש. ויוצאה בדיינים פירש רשב"א דלאו דיורדין לנכסיו קאמר, אלא שכופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו. דאי יורדין לנכסיו והוי כחוב, אפילו מן היורשים ליגבי.
<h2>דף סב:</h2>
האומר לחבירו הלויני מנה, אמר מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה, וחזר ולקחם ממנו בפחות ממנה, מותר, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. ואיתה בפרק איזהו נשך בשם רב ספרא. ופירש ר"ם דוקא לכתחלה אבל דיעבד לא מפקינן מיניה, דאפילו אבק רבית ליכא רק הערמת רבית. והרמב"ן הכריע לאיסור.
<h2>דף סג.</h2>
מי שבא במעות בידו ופסק עם המוכר בכך וכך הכור, כיון שיצא השער בענין זה, אע"פ שאין לו למוכר מאותו המין, מותר. דאע"פ שאין לזה יקנה מאחר. אבל אם היה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטים, אמר לו חטין יש לי שאני נותן לך, צא ועשה לי כשער של עכשיו, יש לו ללוה חטין כשיעור המעות שהוא חייב מותר, אין לו אסור. וכל שיש לו שהוא מותר, אפילו לא יצא השער. כן [כתבו] הרשב"א והרמב"ן. ורש"י [כתב הטעם] דאע"פ שלא משך קאי במי שפרע.
<h2>דף סג:</h2>
המלוה מעות מחבירו ומצא בהם מעות יתירים, בין בשעה שהמלוה נותן לו מעות ההלואה בין בשעה שהלוה החזיר לו חובו ומצא בהן המלוה יותר, אי בכדי שהדעת טועה מיחייב לאהדורי, ואי לא, מתנה בעלמא היא דיהיב ליה. ובכדי שדעת טועה נקרא כגון שמצא בעשיריות או בחמישיות, דאיכא למימר דהאי גברא מני לעשרתא או לחמשתא. ובכדי שאין הדעת טועה דאמרינן מתנה הוא דיהיב ליה, אפילו איניש דליכא למימר ביה במתנה יהיב אמרינן דילמא גזליה וקא מבלע ליה בחשבון. ואפילו לא היה לו משא ומתן עמו מעולם, חיישינן דילמא איניש אחרינא גזליה ואמר ליה זיל אוזיף לפלניא ואבלע ליה בחשבוניה. ואיתה פרק איזהו נשך ור"ם פ"ד דמלוה. אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור, פירוש כל שנותן שכר בעבור שהוא ממתין לו אסור. והנותן מעות לבעל הדלועין וקא אזלן ארבע בזוזא ואמר ליה יהיבנא לך לזמן ידוע חמשא, אם הם ברשותו של מוכר מותר, ואי לא אסור. ואע"ג דלמוכר זה יש לו אשראי שמחוייבים לו במקום אחר לא אמרינן דהוי כעד שיבוא בני או שאמצא המפתח, כיון דמחסרי גוביינא. ורב נחמן נמי אמרה התם.
<h2>דף סד.</h2>
הנותן מעות לגנן, והולכים עשרה קארי בני זרתא זרתא, ואמר [י]היבנא לך בני גרמידא שרי. פירוש אמה. אע"ג דליתנהו בההיא שעתא, כיון דממילא קא רבו שפיר דמי. ור"ם [כתבה] פ"ט דמלוה. האומר לחבירו מה שעיזי חולבות מכור לך מותר, כגון שהיה הולך לחלוב את עיזיו. האומר לחבירו מה שעיזי חולבות כך וכך אסור, דהואיל וליתנהו בההיא שעתא אסיר, והוי כאגר נטר לי', ואיתה פרק איזהו נשך. ור"ם [כתבה] פ"ט דמלוה. אמר אביי יכול אדם לומר לחבירו הנה לך ארבע זוזי דמי חבית, אם תחמיץ יהיה לך, ואם יתייקר או זל תהיה לי, ור"ם [כתבה] פרק ח' דמלוה.
<h2>דף סד:</h2>
המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. והלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, דלאו מידי חסריה, אפילו הכי כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כרבית. וכתב הרמב"ן דוקא שהוא דר בחצירו עכשיו, שהוא חייב להעלות לו שכר. אבל במה שדר בו כבר אינו חייב להעלות לו שכר. ואפילו בבא לצאת ידי שמים, דלאו מידי חסריה ולא שקיל מיניה מידי. והילכך אפילו דר בה שלא מדעת הבעלים אינו צריך להעלות לו שכר. דלא אמרו דצריך להעלות לו שכר אלא משום דמחזי כרבית. דאלמא אפילו אבק רבית ליכא. ונכון בעיני רשב"א ז"ל. הלוה ודר בחצירו אסור, וכל שכן הלוהו וא"ל ארווח לי זמנא ודור בחצר, דהרי הוא כהלויני, וכל אגר נטר לי אסור. ואם היא חצר דקיימא לאגרא הוי רבית קצוצה, ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית. והר"ם [כתב] דאפילו בחצר העומדת לשכירות הוי אבק רבית, לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר [ויקרא כ"ה] לא תתן לו בנשך. והראב"ד השיג עליו, דכיון שהגיע הזמן והרויח לו משום ההיא דירה, כשעת מתן מעות דמי. ובאמת הדברים נראים, אם קבע לו זמן להלואתו עד ניסן, ובתוך הזמן אמר לו הלוה דור בחצירו בחנם בשכר מעותיך שלא יהיו בטילות אצלי, שאין זה רבית אלא מחזי כרבית, וכרבית מאוחרת היא. אבל במרויח לו זמן, רבית קצוצה היא. ואצ"ל בהלויני ודור בחצירי דהוי רבית, אם בהלוהו ודר הוי רבית. וכן סובר רי"ף דאפילו בהלוהו וכו'. והנושה בחבירו מנה לא ישתמש בעבדו.
<h2>דף סה.</h2>
ומי שחייב לחבירו ארבע זוזי והולכים ד' גריוי בזוזא, ונתן לו הלוה חמשא, ובא לתבוע בדיינים שנטל ממנו רבית, כי מפקינן מזה שקבל הרבית, חמשא מפקינן, ולא אמרינן אוזולי אוזיל גביה. דבתורת רבית בא לו הכל. ומאן דיהיב גלימא ברבית לחבריה, כשיחזיר יחזיר הגלימא, שלא יאמרו שמתכסה מרבית. ומי שנושה י"ב דינרין מרבית בחבירו, והלוה יש לו חצר הנשכרת בעשרה, והמלוה שכרה בשנים עשר מחמת שבא לו בריוח, כשמחזיר הרבית יתן השכירות שנים עשר, ואיתה פרק איזהו נשך. ור"ם כתבו פ"ח דמלוה. אם המקח נעשה באחת מדרכי הקניות שקונין בהן, אע"פ שיש באותה קנייה רבית, המקח קיים אם רוצה להחזיר הרבית ולקיים המקח. וכן כתב רב האיי בתשובה. ונמצא הדין לפוסק על הפירות עד שלא (ידע) [יצא] השער שבשוק וקנה לו בדרך אחת מן הקניות [שנותן לו] כשער היתר. ואין אחד מהם יכול לומר אין הפסק שפסקנו קיים. ואם לא קנה באחת מן הקניות, אפילו במי שפרע לא קאי, אפילו נתן המעות. וכן השיב הגאון.
מרבין על השכר, כגון שמתנה "אם מעכשיו אתה נותן לי שכירות הבית הרי לך בעשרה סלעים לשנה ואם של חודש בחודש מסלע בחודש", דהוי כאומר לו שמניח לו שתים כשיתן לו מיד. ואין מרבין על המכר, כלומר אם מעכשיו באלף ואם לגורן באלף ומאה, דהוי אגר נטר לי. ואיתה בגמרא פרק איזהו נשך. ובשכירות שאני, משום דמדינא אין שכירות משתלם אלא בסוף. ורבינו משה פרק שביעי, ופרק שמיני [כתב] הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו (זמן) [לזמן], ואמר תן לי מיד ופחות מהמעות, מותר משום רבית. לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלותו של חבירו בפחות, ואין בו משום רבית. ואיתה בירושלמי [ה"א] ור"ם (פ"ח ו)פ"ה דמלוה.
עניני הטרשא. למכור הסחורה ביותר מדמיה בהמתנה מותר. ובלבד שלא יפרש לו "אם מעכשיו בפחות". אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני, ואע"פ שאינו שוה עכשיו מה שהוא תובע. ורב נחמן אמרה גבי טירשא שרי. וכן פסק רבינו האיי גאון ורבינו תם. וגם הרשב"א התיר למכור באשראי, כל שלא יצא השער לאותו דבר שהוא מוכר.
<h2>דף סה:</h2>
המוכר שדה לחבירו והתנה עם הלוקח "לכשיהיו לי מעות תחזיר לי השדה", לא קנה לוקח. וכל מה שאוכל מאותה שדה הוי רבית, זולתי אם אמר הלוקח מעצמו בלי שהתנה המוכר עמו. מי שמכר את השדה וקבל מקצת המעות ונשארו מקצת, וא"ל המוכר "לכשתביא שאר המעות תקנה מעכשיו", שניהם אסורים באותם פירות, המוכר שמא יביא הלוקח מעות, וכן הלוקח שמא לא יביא ומה שאוכל הוי כרבית במעות שנתן. ור"ם פ"ו דמלוה. משכן לו בית או שדה וא"ל "לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא בדמים הללו", אסור כלומר שלא יהא רשאי למוכרה אלא באלו ובסך ידוע ה"ז כאגר נטר לי ואסור.
<h2>דף סז.</h2>
ומשכונה בלא נכיתא באתרא דמסלקי ואכל מלוה שיעור זוזי, אין מסלקין אותו בלא כלום. ואע"פ שאכל כל מעותיו. וגם אם אכל יותר לא מפקינן מיניה. וגם אין מחשבין משטר לשטר. ואם הקרקע הממושכן הוא של יתומים יתחלף הדין, שאם אכל שיעור חובו מסלקין אותו בלא כלום, אבל יתר על חובו אין מוציאין אותו מידו, ומחשבין משטר לשטר. כיצד, הרי שהיתה שדה זו ממושכנת לו במאה זהובים [ושדה אחרת ממושכנת לו בשטר אחר במאה זהובים], ושתי השדות לאדם אחד, ואכל מפירות מאחת בחמשים ומפירות השניה במאה וחמשים, אומרים לו הרי אכלת מן הפירות במאתים ואין לך כלום, וכאילו השטרות שטר אחד והמשכונה אחת. ור"ם כתבו פ"ז דמלוה.
<h2>דף סז:</h2>
ולענין משכונת קרקע. משכנתא דסורא מותרת לכולי עלמא. והיא, במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף. ואפילו היה שכרה של זה אלף בכל שנה, שאין זה אלא כמי ששכר שדהו או ביתו בפחות ממה ששוה. ויש מקומות שהממשכן בית או שדה מסלקו הלוה כל זמן שיתן לו המעות. ויש מקומות שאין מסלקין אותו עד זמן ידוע. והסכמת הראשונים והאחרונים שאין הפרש בין משכון קרקע למשכון בית, דבכולהו שרו בנכייתא. ואע"פ שרש"י חלק בין שדה לבית, דבשדה התיר משום דהוי ספק, דשמא לא יהיו בו פירות ותיהוי פסידא, אבל בבית אסר אפילו בנכייתא דאין בו פסידא, אין דרך שאר המפרשים כן, אלא אפילו בבית נמי שרי בנכייתא, דאפשר דאיכא פסידא. אבל בלא נכייתא או שהתנה המוכר לכשיהיו לי מעות תחזיר לי המכר, אסור משום רבית. ומשכנתא בנכייתא, כגון שמלוה מאה דינרין על קרקע חבירו ומנכה לו דינר בכל שנה, יש מחלוקת בין המפרשים, דאפילו באתרא דלא מסלקי י"א שהוא אבק רבית ואסור. אע"ג דרבינא אכיל בנכייתא ורבא נמי שרי, רב כהנא ורב פפי ורב אשי אסרי וקיימא לן כותייהו. ולדבריהם כל משכנתא אסירא בר ממשכנתא דסורא במשלם שניא וכו'. והראב"ד [פסק] כרבינא [וכתב] והנהו דלא אכלי אחמורי הוא דאחמור אנפשייהו. והיינו דאמרינן בגמרא לא הוו אכלי, ולא קאמר אסרי. והשתא נהוג למיכל בנכיתא, והוי אתרא דלא מסלקי, דכולהו משכנתא פסיק להו דלא מצי פריק עד זמן ידוע. ופוק חזי מאי עמא דבר. ובאתרא דמסלקי כתב הראב"ד דהוי אבק רבית ואפילו בנכיתא. והרשב"א [כתב] דכל בנכיתא אפילו מסלקי שרי. וכן במשכונה שכתוב [בה] כל זמן שתמשך משכונה זו בידך אוכל בנכיתא. ובאתרא דלא מסלקי ואוכל בנכיתא ועבר זמן שקצץ לו ולא כתב לו כל זמן שתמשך משכונה זו, [כתב] הראב"ד דאי אכיל ולא מיחה (מלוה) [הלוה] שרי, או שלא אמר אזיל ואייתי זוזי. אבל אי אמר ליה מכל הני מילי ואכיל גזל הוא ומפקינן מיניה. וכן [כתב] הרשב"א באלו הענינים. והר"ם [כתב] ענין זה פ"ו דמלוה ולוה.
<h2>דף סח.</h2>
מי שהיה שדה ממושכנת בידו, לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה, מפני הערמת רבית, ור"ם פ"ה.
משכן ראובן שדהו לשמעון וחזר ראובן וחכרה משמעון זה אסור, שהרואה אומר אימת קנייה שמעון שהוא חוכר אותה לראובן ואסיר, ואפילו היא ממושכנת ביד שמעון זמן גדול אסור לחוכרה לראובן זה. וי"א שהוא הערמת רבית. ורש"י פירש שהוא רבית גמורה. ולעיל כתבתיה.
אין מושיבין חנוני למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. ופירוש פועל בטל, כשעת הזול שאין מוצאין מה לעשות. והמושיב את חבירו חנוני אין לו רשות לחבירו שיהא לוקח בדברים אחרים ואם לקח הוא לאמצע. והנותן מעות למחצית שכר לוקח כל מין שירצה.
<h2>דף סח:</h2>
משכרת אשה לחברתה תרנגולת לישב על הביצים בשני אפרוחים, ואין בזה משום רבית. ו[כן כתב] ר"ם פ"ח.
<h2>דף סט:</h2>
משכיר אדם מעותיו (ואומר) לשולחני להתנאות בהן ולהתעטר בהן. שכיון שחוזרים בעינייהו מותר. ואיתא בתוספתא [פ"ד ה"א]. ורב חמא שהיה שוכר מעותיו וכלו מעותיו, מפני שלא היו חוזרים בעינם אלא אחרים. ור"ם פ"ה דמלוה. ומותר לו לאדם לומר לחבירו הי לך ד' זוזי ואוזיף לפלניא מאה זוזי, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית. ואיתה פרק איזהו נשך. ואסור שיאמר הלוה "כל הנותן שום דבר למי שילויני אינו מפסיד". רבית מוקדמת, כגון שנתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח סבלונות לאותו מלוה בשביל שילוה, אסור. רבית מאוחרת נמי אסור, כגון לוה והחזיר לו מעותיו והיה שולח לו סבלונות בשביל שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו. ואם עבר ועשה נקראת אבק רבית. ואפילו רבית דברים אסור, כגון להקדים לו שלום, או אם לא היה רגיל אצל המלוה ועכשיו שהלוה מעותיו הוא מלמדו מקרא ותלמוד אסור. ו[כן כתב] ר"ם פ"ה דמלוה.
ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינר, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. וכן אומר אדם לחבירו הילך דינר זה ואמור לפלוני שילויני, שלא נתן אלא שכר אמירה.
השם פרה מחבירו וא"ל הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרים אם מתה, אני אעלה לך סלע בכל חדש, מותר, שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה ועכשיו הוי כשכירות אותו סלע שהוא מקבל.
<h2>דף ע.</h2>
ומעות של יתומים אסור להלוותם ברבית, כדרב נחמן פרק איזהו נשך יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו. ומסקנא דיהבי להו קרוב לשכר ורחוק להפסד, שאומרים לאיש נאמן שיש לו נכסים טובים תהא נושא ונותן באלו הנכסים, אם יהי' בהם ריוח תן להם חלקם מן הריוח, ואם יש הפסד תפסיד אתה לבדך, דהוי כאבק רבית, והוא מדבריהם, ובנכסי היתומים לא גזרו. וכן כתבו ר"ם פ"ד דמלוה. וכתב הרשב"א בתשובה, דדוקא בכי הא התירו, אבל בשום איסורי דרבנן לא. ועוד בתשובה זו, אפטרופוס של יתומים הלוה מעותיהם ברבית קצוצה ונתן המעות ליתומים או ליורשיהם, והלווים תובעים לאפטרופוס, כבר השיב ואמר שאם הלווים תובעים ליתומים או ליורשיהם אין משלמין כלל, לפי שאין הנכסים משועבדים כלל להחזרת רבית. ונפקא מינה למלוה ברבית שמת והניח לפני בניו, שאין הבנים חייבים לשלם, זולתי אם הניח להם אביהם פרה או טלית או כל דבר מסויים דחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, כדאיתא פרק איזהו נשך [ס"ב ע"א] ובשעשה תשובה ובקש להחזיר, הא לאו הכי לא דהא תנן [ב"ק קי"א ע"ב] הגוזל והניח לפני בניו פטורים מלשלם, כל שכן הרבית שאינו גזל גמור שהרי נתן הוא מדעת. וגם האפטרופא פטור, אם קבל רבית ליתומים, לפי שהלוה אינו נותן אלא על דעת שיתן ליתומים. עד כאן בתשובה.
ומעות של הקדש עניים, אין מלווין אותם ברבית, ואע"ג דאיתא פרק הזהב [נ"ז ע"ב] אין רבית להקדש, התם בהקדש שמים עסקינן, דממעט ליה מאחיך. והרשב"א [כתב] דמותר להלוותם קרוב לשכר וכו'. וכתב, וקרוב אני לומר שאין רבית אף להקדש עניים, לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים, וגזבר לאו בשלו מלוה. ונמצא שאין זה בא מלוה למלוה ואמרו [ס"ט ע"ב] לא אסרה תורה אלא רבית [הבא] מלוה למלוה ואע"פ שהגזבר מלוה אותם לא נאסר בעבור זה, שהממון אינו שלו, אלא שנעשה אפטרופא. ומ"מ כתב זה להלכה ולא למעשה. אבל קרוב לשכר וכו' מותר לגמרי. וכן [כתב] בתשובה.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלין צאן ברזל מישראל, כגון שהיו לו מאה צאן וקבלן ממנו להטפל בהן ושיהיו (חולבות) [הולדות] והגיזות והחלב לאמצע, או לשליש, כפי [מה] שהתנו ביניהם, ואם מתו שיקבל לשלם דמיהן.
ואפילו להלוות ברבית לגוי, איתא פרק איזהו נשך מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו אמר רב כגון שבור מלכא ואמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא אפילו רבית דגוי. ואיתיביה רבא לרב נחמן לווין מהן ומלוין אותם ברבית, ואוקמה רב (בר) חייא בריה דרב הונא בכדי חייו. נמצא לפי דברי רב חייא, דוקא בכדי חייו דמותר להלוות ברבית לגוי ולא להעשיר. ורבינא אוקמה בת"ח משום דידעי ומחלי. והרב בעל הלכות [פסק] כרב חייא דדוקא כדי חייו. ורבינו חננאל מחמיר יותר, דדוקא בת"ח בכדי חייו. וזה תימה. ומ"מ כולם נסכמים דעם הארץ יותר מכדי חייו אסור. והרמב"ן [כתב] דעם הארץ מותר בכדי חייו, ות"ח אפילו להעשיר דלא ילמוד ממעשיהם. ועכשיו נהגו העולם כתלמידים, ואמרו בשם רש"י ורבינו תם כי מפני שרבו המסים והארנוניות ואין שיעור לכדי חייו נהגו כן. ודעת ר"ם דכדי חייו, וכתבו פ"ה דמלוה ולוה.
<h2>דף עא:</h2>
ומותר לישראל להלוות מעות גוי ברבית, אם עשאו אפטרופא עליהם, ותניא בתוספתא פ"ה [ה"ח], ישראל שלוה מעות מן הגוי ומבקש להחזירם לו, מצאו חבירו ואמר תנם לי ואני נותן כדרך שאתה נותן לו אסור ואם העמידו אצלו מותר. ישראל שאמר לגוי (הילכך) [הי לך] שכרך ובוא והלוה מעות ברבית אסור. ועל זה אמרו בגמרא [לעיל ס"א ע"ב], זה שתולה מעותיו ביד גוי, כלומר שמפקיד ביד גוי, וגוי מלוה אותם ברבית אסור (ואסור). ושלא מדעת ישראל המפקיד, מותר להלוותן ברבית.
ישראל שאמר לגוי, לוה לי מעות מישראל בשמך ואני פורע הקרן והרבית, ואחר כך נודע לישראל המלוה כי לצורך ישראל היו, כבר נשאל הרב רבינו יצחק הזקן, והשיב דנראה שהוא מותר. וראייתו מההיא דלעיל דאם העמידו אצל הגוי מותר. וכן הסכים רמב"ן והרשב"א. ועוד שאלו לרבינו יצחק, היכא דיהיב ישראל משכונו לגוי ללוות עליו מעות מישראל ברבית לצורך ישראל. והשיב להיתר, משום דאקנויי מקני ליה ישראל משכונו ללוות בו ברבית. ועוד מתיר הרשב"א מטעם דלא שביק ישראל הלוה היתירא ואכל איסורא. ומשמשך הגוי המשכון נעשה כשלו. ויש מחמירים בזה. ומשכונו של גוי שנתן עליו הישראל מעות, וחזר ומשכו זה הישראל הממשכן לישראל חבירו, אמרו בשם רבינו תם שהוא מותר, ובלבד שיאמר לו ישראל הנותן המשכון, הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק ממך עליו ולא לך עלי על מעותיך. דכגון זה לאו לוה [הוא] אלא מוכר זכות שיש לו בו. ואם לאחר זמן רצה שני לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר, מפני שהוא כחוזר ומוכרו לו. והראב"ד אסר. ורמב"ן כרבינו תם. נשאל הרשב"א בסירסור הממשכן משכון בידי ישראל בשם גוי ברבית, וחזר ואמר של ישראל הם, ולא רצה הרב להשיב. וזה לשון התשובה, איני משיב בדברים אלו, כי דברים מסופקים הם הרבה, ואני בודל להורות בהן הלכה למעשה אפילו מן הפה לאוזן, כל שכן במכתב. עד כאן.
<h2>דף עב.</h2>
ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה, גובה קרן ורבית. ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה, גובה קרן לבד. וגוי שלוה מישראל ברבית וזקף עליו הרבית במלוה, אע"פ שזקף הרבית אחר שנתגייר, גובה אפילו הרבית, שלא יאמרו בשביל מעותיו של זה הוא שנתגייר.
<h2>דף עג.</h2>
המוליך חבילה ממקום למקום, ומצאו חבירו ואמר תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, ברשות מוכר מותר, ברשות לוקח אסור, כלומר אם הוא באחריות המוכר מותר. המוליך פירות ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום, אם יש לו פירות באותו מקום מותר, ואם לאו אסור. ו[כן כתב] ר"ם פ"ט דמלוה. החמרים מעלים במקום היוקר כמקום הזול, כגון חמרים המשתכרים בתבואה ומביאים אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת שיתנו להם בזמן פלוני הפירות כשער הזול. וכן פירש רש"י. והטעם דאפשר שהוזלו הפירות בינתים יותר ממה שהם לוקחים עכשיו המעות מבעלי בתים ויקבלו בעלי הבתים לאותו זמן, אע"פ שלא הרויחו שום דבר. ורמב"ן פירש ששלוחי בעלי בתים היו ונוטלים שכר עמלן, רק שהאחריות על השלוחים. ומעמידים להם פירות כמקום הזול, דהוי כשולחני המשתמש במעות שמפקידים אצלו. ור"ם [פירש] בענין אחר פ"ט.
<h2>דף עד:</h2>
מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לשדה לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד לשדה. ובמקום שנהגו שנותן האריס הזרע, שביד בעל הקרקע לסלקו כל זמן שלא נתן, ועל דעת שיקח פחות, יורד. אבל מקום שדרך בעל השדה ליתן הזרע, ועכשיו בא האריס ורוצה לתת הזרע, אם עדיין לא ירד האריס ה"ז מותר להלוותו חטים בחטים, שעדיין יש לו רשות לסלקו. נמצאת בעת שירד לשדה ירד על דעת שיחזיר לו החטים שהלוהו. אבל אחר שירד לשדה והתנו לשלש שנים ונהגו כדרך כל האריסים, ועכשיו בזאת השנה רוצה האריס לתת הזרע, הואיל ואינו יכול לסלקו הרי הוא ככל אדם ואסור להלוות לו חטים לזרע, אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. ו[כן כתב] ר"ם פ"י דמלוה.
<h2>דף עה.</h2>
ומלוה אשה לחברתה ככר, והילל שאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה בדמים שמא יוקרי החטים ונמצאו באות לידי רבית, אין הלכה כמותו.
לווין סאה בסאה ופורעים סתם בלא קביעות זמן אע"פ שהוקרו החטים, בשהיה השער קבוע וידוע על שניהם, דאילו רצה היה קונה ומחזיר מיד, שהרי לא קבע זמן להלואתו. ואם לוה סאה בסאה בלא קביעותא ולא יצא השער ולא נקבע ונתייקרו החטים אסור, זולתי אם היה ללוה בשעת הלואה סאה חטים, או אפילו כל שהו כדרבי חייא. טיפת יין אין לו, הא יש לו לוה כמה טיפין ובלבד שיהא לו ללוה מאותו המין, כן [כתב] הר"ם. והראב"ד [כתב] דאם יש לו או נקבע שער שבשוק לוה אפילו בלא עשיית דמים ואפילו לזמן קצוב.
ותלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית, ידעי דרבית אסורה, ומתנה בעלמא הוא דקא יהבי אהדדי. ור"ם כתבו פ"ד דמלוה ולוה.
ואסור לאדם לומר עשה עמי מלאכה בזה השבוע ואני אעשה עמך שתים בשבוע הבא. ואומר אדם לחבירו נכש עמי ואני אנכש עמך, או עדור עמי ואעדור עמך. אבל לא יאמר נכש עמי ואני אעדור עמך.
<h2>דף עה:</h2>
ולא ישכור שכיר בקייץ לעשות עמו בחורף בזול, אבל מהיום עד שנה בכך וכך, אע"ג דמוזיל גביה, שרי. ואיתה ר"ם פ"ז דמלוה.
המלוה בריבית עובר בששה לאוין. והמלוה והלוה והערב והעד והסופר כולם עוברים.
